מלחמה מוציאה מהרבה אנשים את המהות שלהם. אנשים שלא הייתי מצפה מהם לרוע מתגלים כחסרי חמלה, ודווקא אלה מהם ציפיתי לאכזריות חושפים רגישות מפתיעה.
יש קשרים שלא יוכלו להשתקם אחרי כל זה.
@noam מלחמה מייצרת תחושה קשה של חוסר אונים. אנשים מנסים להתגבר על המצוקה ולהחזיר את השליטה על חייהם על ידי חיפוש פתרונות ״מחוץ לקופסה״.
@saf כאשר רצח תינוקות זו אופציה, זו כנראה הקופסה הלא נכונה מלכתחילה
@noam אבל האם הקופסה הלא נכונה בעת דחק קיצוני היא היא המהות של אותו בן שיח?
בעניין האמפתיה לחמאס, אני חושבת שהדרך היחידה החוצה ממעגל ההסלמה והנקמה היא אמפתיה דו־כיוונית, גם לאוכלוסיה האזרחית וגם ללוחמים שמבצעים פשעים מזעזעים בכל הצדדים. אנחנו תקועות כל כך חזק בגישה שבה אמפתיה מתפרשת מייד כהצדקה של הפשעים של הצד השני וזילות של הקורבנות של אותם פשעים שאני לא מאמינה שמשהו ישתפר לפני שיהיה ממש ממש ממש רע, הרבה מעבר למה שאנחנו מעלות על דעתנו. זה הסיוט שדמיינתי לפני כ־20 שנה ושבגללו בחרתי להגר ואין דבר נורא יותר בשבילי מאשר להיווכח שצדקתי.
@saf @noam
לא, כי המקרה היחיד שיכולתי לשקול הכלה של אמירות כאלו זה מניצולי שואה. המבחן שלי הוא בדיוק ההתנהגות במצב משבר, כשקשה לשמור על מעצורים. יש אנשים שיקראו לשלום למרות הזוועה ויש כאלו שיחפשו נקמה.
וממש לא מקבלת את ההבחנה בין אנשים מן היישוב לבין מקבלי החלטות כי רצח עם לא מתבצע בהוראה מלמעלה בלי עידוד מהאוכלוסיה.
בעזה ישראל הרגה קרוב ל- 3,000 איש מתוך אוכלוסיה הרבה יותר קטנה, אז עכשיו אנחנו אמורות להביע אמפתיה גם לחמאס? ככל שאני חושבת על זה אני פחות מבינה את הגישה הזו.