מעלילות אבא בביתי הקט: מגיע לביקור ומתחיל לצעוק ולחנך את הכלבים שלי, הם בתמורה שוברים כלי זכוכית, אבא שלי מתנהג כאילו זה משבר בינלאומי הכרוך באיום האטום. זה לא בסדר, זה לא בסדר הוא צועק, תראי כמה זכוכיות. הוא נוזף ואני ישר נכנסת לתפקיד הילדה הנזופה. ממשיך עם צעקות על הכלבים, פוקד עלי להתרכז בזכוכיות אבל לא סומך עלי, חייב לנהל את האירוע. אני מרגישה מדוכאת אבל מצליחה לסנן שאני יודעת מה אני עושה ושאין צורך בהנחיות כי כבר יצא לי לטפל במקרים כאלו בעבר ושהוא גורם לי להרגיש שאי אפשר לסמוך עלי.
אמנם בראש מושפל אבל אני מצליחה לומר את מדוכאותי למדכא שלי. מי הוא שיגיד לי מה לעשות בבית שלי? ממש כל פעם שהוא מגיע לפה זו אנרגיה רעה, רעה. שלא יבוא, אצלו בבית הוא לפחות הסבא הנחמד, העוזר, זה שכולם אוהבים וחושבים שהוא הכי מלאך שבעולם. בגזלייטינג חיות רק אמא שלי ואני. אבל אני כבר לא חיה שם, אני כבר לא צריכה את האישור שלו לחיות את החיים שלי כמו שהם. העצב והכאב הוא כי איכפת לי עדיין ממנו וממה שהוא חושב עליי אבל אפשר לחמול על עצמי, זה הכי טבעי.
