אני מרגיש שאחרי 7.10 אין לי מקום להיות עצוב או לבכות על מצבי. אני פורק פה בתקווה שלא יפגע באף אחת ואחד
אני בתקופה מוזרה בחיים. אישתי בהריון קשה, היא 5 חודשים יצאה מהבית רק לבדיקות וגם זה עם עזרתי. היא רוב הזמן במיטה, ויש ימים שאני מקלח אוצה כשהיא יושבת על כסא. היא אפילו התאשפזה בבי"ח
המצב בעבודה לא משהו, ואחרי שהסברתי למנכל את המצב (יש לנו בן 2.9, שהיא לא יכולה לטפל או להכניס/להוציא מהגן) הוא אמר "לכל אחד בחברה יש קשיים. יש מישהו עם כלב"
מרגיש בטריפ רע, ומנסה לשמור על שפיות
